כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    אנְתַ עֻמְרִי, לחיות בְּשׁוּלֵי עוֹלָם ההשתייכות - השראה להֲרִיסָה חריפה אש...

    29 תגובות   יום שני, 17/7/17, 07:06

    ''

     

    פָּגַשְׁתִּי אֶת יָעֵל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

    בְּשׁוּלֵי עוֹלָם הַהִשְׁתַּיְּיכוּת.

    זֶהוּ מָקוֹם מְיֻחָד בְּמִינוֹ בַּמִּדְבָּר,

    הַמּוֹשֵׁךְ אֵלָיו אֲנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לַגָּלוּת מֵרָצוֹן,

    נחושים לָצוּד סֶדֶק ולְיֵצֶר רֶגַע, 

    מִחוּץ לַגְּבוּלוֹת הַזְּמַן הַמָּקוֹם - 

    התיחומים וְהַהַגְדָּרוֹת. 

    רֶגַע בּוֹ אֶפְשָׁר -

     לְהַזְמִין אֶת הִפְלִיאָה לְהִתְאָרֵחַ.

     

    וזה מה שסיפרה לי: 


    במקרר הבית הישן בו יעל  גדלה, בתא הימני למטה, תמיד היו שתי צנצנות של הֲרִיסָה טרייה. אחת חריפה אש, בצבע אדום בורדו והשנייה מתוקה בצבע אדום בהיר.

    אדי הריח המעקצץ היוו חלק בלתי ניפרד מהאוויר אותו נשמו בני הבית. אומרים שיש בחריפות חומר הפותח את דרכי הנשימה וממריץ את מחזור הדם.

     

    בימים הקפואים, בירושלים בבית האבן, בשכונת בית וגן  הממוקמת בין שכונה חרדית אשכנזית,  לשכונת בית הכרם, שתושביה נחשבו כאליטה אינטלקטואלית.-ההֲרִיסָה עזרה להם להתחמם.

     

    ראשה של סבתא מֶמֶה זוֹרָה תמיד היה עטוף במטפחת  בצבעים כהים.  היא לא הסירה אותה גם בלילה כשישנה. מֶמֶה הגיעה לבית הלבנים שחלונותיו חשופים לשדות  הישר מטוניס הרחוקה.

     

    מֶמֶה לא בדיוק הבינה מה זו אליטה, או חרדית אשכנזית. היא ידעה להכין הֲרִיסָה.

     

    ''

    Issue: 2016-03-03, PHOTO: commons.wikimedia.com

    ''

    בחלוקת התפקידים בינה לבין ג'יזל  אמה של יעל, בפעמים שהן לא התווכחו  וקיללו בצרפתית מטובלת בערבית מפולפלת - ג'יזל הכינה אוכל לשבת  ומֶמֶה זוֹרָה הכינה לכל יתר הימים....

     

    לכל תבשיל הן הכניסו  הֲרִיסָה.

    מֶמֶה זוֹרָה הכניסה הֲרִיסָה מתוקה עם קמצוץ מהחריפה ל "בְּסַל וּלוּבְיַיה" (שְׁעוּעִית וּבַצֵּל) שהוסיפה  ביום א לשאריות הקוסקוס משבת. ביום שני הוסיפה לקוסקוס את הטְרְשִׁי  (סלט הדלעת) שההֲרִיסָה צבעה בכתום ג'ינג'י.    יעל לא אהבה לאכול קוסקוס וגם לא טרשי.  המנה היחידה שהסכימה לאכול הייתה  צלחת הַפוּאַסוֹן (דג)  של יום רביעי, בתוספת של  רוטב עגבניות מגורד חי עם שום וקישואים מטוגנים חתוכים עגול..


     מֶמֶה  הייתה מפרידה לה את בשר הדג מהקוצים. ותמיד תמיד  שואלת  אותה שאלה ובאותן מילים.  בתחילה בערבית: ''אייש בינתי יה חביבתי אנְתַ עֻמְרִי  נִמְשִּׂי כָּפְרָה עליק"  את חביבתי את חיי, וממשיכה בצרפתית " אֵס כֱּה טי וָא רַפֶאֵלֶהּ דֶהּ מְאוּאֲ אָפְרִיי מָּה מוֹרְט" ?

    האם תזכרי אותי אחרי שאמות?

     

    ''

    מקור תמונה - אלברט עדות.


    ביום חמישי ג'יזל , תפסה את הפיקוד במטבח והחלה בהכנות לשבת. זה היום של הסלטים וְהָבוּלֵט. ביד אמונה במהירות של ג'ני,  הייתה מעמידה עשרה סוגי סלטים ובולטים (קציצות מיוחדות לקוסקוס ), מכינה ומסננת את גרגרי  הקוסקוס במיומנות מרשימה. מניחה את  שתי צנצנות ה-הֲרִיסָה  במקום מרכזי קרוב אליה, כך תוכל בקלות לחלק  במידה מדויקת לכל מנה.  הֲרִיסָה מתוקה לכולם  והֲרִיסָה חריפה אש רק למנות שהכינה לעצמה.  ג'יזל לא אהבה להכניס אף אחד למטבח במיוחד לא את יעל. זו הייתה הממלכה שלה שבה הייתה מכינה אוכל במיוחד ל סִימוֹ  בעלה.


    סִימוֹ  אהב להתגנב בחשאי, לטעום ישר מהסיר  "הָה הה הַה הה"  היה אומר עם היד על הפה "סֵהּ טְרֱי פִיקוֹאֹון זְ'נֶה פֵהְפַהּ מוֹנְגְ'ה" "זה חריף מאוד אני לא יכול לאכול",  והיא  עונה תמיד באותן מילים בטון כועס וחסר סבלנות "טִי מֵהּ נְאֵרְב, קְסְקֶהּ טי רַקוֹנְטּ, סֶה לַאַרִיסַה דוּ" "אתה מעצבן מה אתה מקשקש, זו אריסה מתוקה"

    .

     יעל  מעולם לא הזמינה חברים  מבית הכרם האריסטוקרטית  וגם לא  מבית וגן החרדית אשכנזית. לטעום הֲרִיסָה.  במיוחד לא רצתה שהם יפגשו את  מֶמֶה "אנְתַ עֻמְרִי"  עם המטפחת הכהה הקשורה בקשר של סבתות.

     

    "זה בסדר את נראית משלנו", אמרו ליעל החברות מבית הספר בבית הכרם. יעל רצתה להיות "משלנו". היא חלמה על בית שיש בו ספרייה מלאה בספרים בסלון. על משפחה היושבת  בשקט סביב שולחן שמוגשים עליו שלוש מנות בלבד.  שאוכלים מבלי להשמיע קולות לעיסה. שמנהלים שיחה שקטה ואינטליגנטית, בעברית תקינה, כמו שקראה בספרים..

     

    יעל לא הייתה צריכה להבין  למה כשמעריצים את עולמה של המורה בתיה, מתרגשים משירה, יוצאים לטייל בטבע עם מגדיר צמחים, זה אומר שלילה של עולם אחר. זה היה אוטומטי ומובנה. כשיש שלנו אז יש שלכם.  ואז, זה זה או זה. ואם את משלנו, זה לא כולל הריסה ולזכור את ממה זורה אחרי שתמות.


    פָּגַשְׁתִּי אֶת יָעֵל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

    בְּשׁוּלֵי עוֹלָם הַהִשְׁתַּיְּיכוּת.

    זֶהוּ מָקוֹם מְיֻחָד בְּמִינוֹ בַּמִּדְבָּר,

    הַמּוֹשֵׁךְ אֵלָיו אֲנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ לַגָּלוּת מֵרָצוֹן,

    נחושים לָצוּד סֶדֶק  ולְיֵצֶר רֶגַע, 

    מִחוּץ לַגְּבוּלוֹת הַזְּמַן הַמָּקוֹם - 

    התיחומים וְהַהַגְדָּרוֹת. 

    רֶגַע בּוֹ אֶפְשָׁר -

     לְהַזְמִין אֶת הִפְלִיאָה לְהִתְאָרֵחַ.


    והיא אכן הגיעה  כשטעמתי לראשונה מהָהָריסה הָהורסת  הָחריפה אש שיעל נתנה לי לטעום.נבוך

     

    ''

    אינתה עומרי (בערביתإنْتَ عُمْرِي, תעתיק מדויק: אנְתַ עֻמְרִי, תרגום: "אתה חיי") הוא אחד משיריה המפורסמים של הזמרת המצריה אום כולתום.

     

     Image source 1: Sam Kaplan

     

     

     

    מאת: עינבר


    פוסט המשך - פלפל סודאני רע לתפארת - טיפים למתכונים

     

    ©כל הזכויות לטקסט שמורות לעינבר-יולי 2017 

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      נזכרתי ששכחתי: אצלנו סבתא אלזה הייתה מכינה כריימה מתובל כנ"ל ויותר מכך - מתכון של סופיה הפולניה שנישאה בדי עמל ל... שכחתי את שמו אבל היה "מזרחני" . ועד היום כל בנות המשפוחה המורחבת מכינות כך דגים לחג ולשבת בלי שום קשר למוצא.
        21/7/17 01:24:

      חבל שילדים בושים, שלא בצד, במשפחתם הקרובה.

       

      לא הבחנתי במתכון, אז אולי כדאי שנקבל.

        20/7/17 23:30:
      כתוב נפלא ! נראה שרק ותיקים, שהכירו את תקופת העליה הגדולה ושוני התרבויות, יכולים להבין. מחכה להמשך...
      הו הו הו...
        20/7/17 20:35:

      צטט: נויאור 2017-07-17 09:41:32

      סיפור מרתק על תחושת השונות והדימוי לטעמי התבלינים.

      שמחה שאהבת. ביקרת כיכבת ושהארת את עיני לגבי הדימוי בין טעמי התבלינים לתחושת השונות. זה תמיד מעניין לראות מה כל אחד רואה ....תודה

        20/7/17 20:30:

      צטט: באבא יאגה 2017-07-17 09:32:25

      תבקשי מיעל לשלוח לי קצת מההריסה ההורסת הזותי, מקווה שלא תשרוף אש...

       

      הי קריצהכבר ביקשתי והיא בדרך. אעדכן אותך כשתגיע..

        20/7/17 20:29:

      צטט: עמנב 2017-07-17 09:09:52

      יפה מאד, עינבר. מגרה לטעוםחיוך.

      כל טוב, עמוס.

       

      הי עמוס

      תודה  ומעריכה את התגובה החמה כאן וגם מאחורי הקלעים  לגבי איות האנת עומרי שבזכותך שיניתי. חיוך

        19/7/17 22:57:

      יפהיפה. מחייב קורס בישול. :)

      עצוב מאד להרגיש לא שיך ושונה בגלל המקום ממנו אתה בא. מן הראוי שכל ילד יהיה גאה במשפחתו.

        19/7/17 21:55:
      ענבר - נפעמת מיופי הכתיבה - מחכה להמשך - תודה ולילה טוב
        18/7/17 21:15:
      כתיבה מעולה. תודה רבה:)
        18/7/17 15:13:
      מקסים. אני מכירה את שולי ההשתייכות, מקרוב... כתוב נפלא, תענוג לקרוא ולהרגיש את הטעמים, במיוחד שאני אוהבת חריף, מכל סוג וצבע :)
        18/7/17 12:43:
      ככה? בלי מתכון?
        18/7/17 10:01:
      נפלא הסיפור, מלאים חושים ...על טעמים ועל ריחות ועל אנשים
        18/7/17 09:40:

      פוסט טעים.

      ואף פעם לא הבנתי את ההשתייכות הזו

      אוהב מאד הריסה

        18/7/17 01:31:
      נהנתי לקרוא :-)
        17/7/17 23:48:
      מיוחד.
        17/7/17 21:54:
      * עולם של פעם, ימים של סבתא שלי שהיו....האמת, די מתגעגעת לימים כאלה, עליהם שמעתי מהסיפורים, ומעט מעט מהם הספקתי גם אני לחוות. ימים של פעם.
        17/7/17 21:08:

       עינבר היקרה.נשיקה


       יישר כוח על הפוסט המעניין-

      התמונות והמוסיקה.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.


       בברכה

       אהובה

      את מזכירה לי את פעם

      כשישבו בגינה האחורית עם כוס קפה

      שמעו אום כולת'ום

      עינתה עומרי

      תודה על הפוסט המעניין והמטובל

        17/7/17 11:29:
      האוזן רגילה למוסיקה המוכרת לה מילדות. אמי הגיעה ארצה כילדה קטנה וגרה בגבול יפו. היא ידעה ערבית, אהבה סרטים ערביים שהוקרנו בימי הראשית של הטלוויזיה בארץ, דיברה ערבית עם פועלי הגינה ששכרה והכינה להם מאכלים אהובים עליהם. אני לא הכרתי כל זאת. התרגלתי מינקות למוסיקה האירופית, אבי שר לי אופרות כדי שארדם וגם על פי בקשתי. האוזן חייבת להסתגל לקולות אחרים, וכיום זה אינו בא בקלות.
        17/7/17 11:06:

      פוסט מרגש וכתוב נפלא כדרכך עינבר יקרה

      נשיקה

      *באשר לעולם ההשתייכות גם הדור השלישי עדיין סוחב עמו זנבות

        17/7/17 09:41:
      סיפור מרתק על תחושת השונות והדימוי לטעמי התבלינים.
        17/7/17 09:32:
      תבקשי מיעל לשלוח לי קצת מההריסה ההורסת הזותי, מקווה שלא תשרוף אש...
        17/7/17 09:09:

      יפה מאד, עינבר. מגרה לטעוםחיוך.

      כל טוב, עמוס.

        17/7/17 08:58:

      צטט: rossini 2017-07-17 07:58:10

      הרבה יותר מסיפורי אריסה ( מעניינים כשלעצמם)

      יופי !

      תודה על הביקור ועל התגובה החמה. חיוך

        17/7/17 08:56:

      צטט: גילהבטיטו-פרץ 2017-07-17 07:41:38

      מקסים....מלא צבעים וניחוחות אוטנטים.

      תודה על כוכב הניחוחות...:-)

        17/7/17 08:19:
      ואיפה מסתתר בסיפור הסנדוויץ' הטוניזאי?
        17/7/17 07:58:

      הרבה יותר מסיפורי אריסה ( מעניינים כשלעצמם)

      יופי !

        17/7/17 07:41:
      מקסים....מלא צבעים וניחוחות אוטנטים.

      שאר רוח ופליאה כאורח חיים


      מהו והיכן חבוי הניצוץ הנוגע וההופך את החיים ככאלה ששווה לחיות אותם.
      איך מייצרים חדווה קיומית , הכרה שיש בה תמימות ופליאה השואפת כל הזמן לעמוק וליפה יותר

      לתור אחר נגיעות שמהותן בהרף עין.
      שאיכותן מעוררת ו "מעלה" את רובד ה"היות" שלי כאדם.

      פוסט מומלץ

      ארכיון

      פרופיל